פעם מזמן, זה נראה עכשיו כנצח, ניצחתי את המחלה ההיא שכולם(כמעט) חוששים לקרוא לה בשם. כאילו אם יאמרו זאת היא תופיע פתאום, תפתח את הפה ותשאל:"מישהו קרא לי?", כן זו מחלת הסרטן.
זה קרה לפני 16 שנים, כשהייתי בשיא פריחתי. אמא תוססת וצעירה ל-4 ילדים, כשהבכור שלי היה בן 13 והצעיר בן 3. ה"אירוע" מזמן נכנס אצלי לאיזו מגירה חבויה שאת המפתח הנחתי איפה שהוא. והנה ,פתאום עכשיו, כשעשיתי סדר בכל המגירות הפנימיות שלי מצאתי את המפתח והחלטתי לפתוח ולהציץ פנימה, לראות מה נותר מאותה חוויה. חוויה שהרעידה, הרעישה, הזיזה, שנתה, ועשתה ממש רעידת אדמה פרטית.
גיליתי למרבה הפליאה, אישה בשלה שמחה בחלקה, מלאה בתחושת סיפוק, עשירה בידע, רואה את חצי הכוס המלאה, יודעת להעריך, בקיצור מרוצה. המחלה האיומה הזו גרמה לי להשתנות לטובה, זה לא ייאמן. גיליתי את החוזקות שבי ושיש בשביל מה להילחם, שיש לי בעל אוהב ומקסים וילדים מדהימים ביותר ושאעשה הכל כדי להמשיך להיות איתם, ובכלל משפחה גדולה, תומכת ואוהבת שעשו ויעשו הכל למעננו.
בשנים הראשונות התעסקתי במידה רבה במחלה. הקמתי את עמותת "אופק", הייתי היו"ר שלה ובה יכולתי לתעל את כל כישוריי ותכונותיי במקום לשקוע למרה שחורה. רציתי לתת ולהעניק אך קבלתי חזרה אפילו יותר. לא שמרתי את המחלה בסוד כי האמנתי, ואני עדיין מאמינה, שבמחלה כזו כדאי ורצוי לשתף, לחלוק ולאוורר רגשות, לחשוף ולא לנסות להסתיר כי הגוף והנשמה לא אוהבים סודות. אני יודעת על רבים וטובים שחששו לספר ו"מתו מבושה", כי באנרגיה שאמורה הייתה לרפא אותם, הם השתמשו בכל כוחם כדי להסתיר, לטשטש, להכחיש. זה דורש הרבה מאוד כוחות, כל המסתורין הזה, ולכן מניסיוני אני אומרת- אם אתם מכירים אדם כזה, שעובר חוויה טראומטית שכזו, עודדו אותו לשתף, לחלוק, לא לחשוש, לשמוח, לצחוק, לאהוב, לעשות לימונדה מלימון.
 |
| והלימונדה |
 |
| הלימון |
כן, זה אפשרי וזה תלוי רק בנו. ברצון שלנו להמשיך לחיות ולגלות כמה החיים יפים. ואיך עושים את החיים יפים אף יותר, אספר בכתבה הבאה...
