סולחת ושוכחת

אני אוהבת תפוח אדמה על כל צורותיו : אפוי,מבושל,צ'יפס,פירה,במרק ובתבשיל,

הוא משמין אך בריא משביע ומנחם. ואיך כל זה (אתם שואלים) קשור לסליחה? ובכן,עמכם הסליחה אך לעולם לא אשכח איך נאלצתי "לסחוב" במשך שבוע לכל מקום שהלכתי, תפוחי אדמה .נדמה כאילו היה זה אתמול ,אך זה קרה לפני לא מעט שנים ,כשהייתי בכתה ח' בבית ספר דתי והמחנכת החליטה שרק דוגמה מוחשית ומעשית תגרום לנו להפנים.... ואז בין ראש השנה ליום הכיפורים ,בעשרת ימי תשובה ,ימים של חשבון נפש והתבוננות פנימה ,היא בקשה שנחשוב טוב טוב ממי אנחנו רוצים לבקש סליחה. לאחר שכולם היו מוכנים,היא המשיכה ואמרה שעלינו להביא למחרת היום מס' תפוחי אדמה כמס' האנשים שברצוננו לבקש מהם סליחה ושקית פלסטיק להכיל את האנשים/תפו"א.

למחרת הגעתי עם 6 תפו"א וזאת לאחר שהייתי ממש צריכה "לגרד" מעמקי זכרוני במי פגעתי . לא ויתרתי לעצמי ועשיתי חשבון נפש נוקב(ילדה בת 13! ): למי לא נתתי עפרון ? את מי לא הזמנתי ליום הולדתי ? על מי דברתי מאחורי הגב? ועוד סליחה מהוריי שיהיה ... המורה ספקה כפיים בהנאה ואמרה: יופי, אני רואה שכולם זכרו להביא תפוחי אדמה, מהיום אינכם נפרדים מהשקית שלכם , אתם לוקחים אותה לכל מקום ,לחוגים ,למכולת,לשירותים

לישון איתה, ממש לכל מקום וכמובן למחר לבית הספר... אין צורך להגיד שעם החום של ספטמבר ובעיר טבריה החמה השקית שלי ושל חברי הפכה לעיסה מבעבעת מסריחה מאין כמוה והכיתה שלנו הפכה למקום בלתי נסבל להיות בו. בקשנו מהמורה שתקצר את השבוע ואת  "הניסיון" כי הבנו את הרעיון ,אך היא בשלה , עוד יומיים ... עוד יום... כל ילד היה צריך לשתף ולספר מה הוא הרגיש עם השקית שהפכה להיות חלק בלתי נפרד ממנו ,על הקושי על תחושת התסכול ,המיאוס .

כל אחד מאתנו הבין שלא כדאי "לסחוב" על גבנו או שמא בתוכנו, הרהורי חרטה על יחסים ומצבים לא סגורים עם אנשים קרובים וגם לא קרובים אלינו. את הניסיון הזה לא שכחתי ולא אשכח כל חיי, למדתי ממנו המון ,בכל פעם שעשיתי טעות או שפגעתי ,מהרתי לטהר את האווירה כמה שיותר מהר (לימים כשלימדתי בניו יורק בבית ספר יהודי ,השתמשתי במתכון הזה על תלמידיי , אך הייתי רחומה יותר וקיצרתי את תהליך סחיבת תפוחי האדמה לשלושה ימים והמסר הצליח לעבור גם כך), בלי פנקסנות בלי אגו , בלי מי צודק  מי התחיל ,פשוט להיות הראשונה שאומרת: "סליחה טעיתי"  או "בואי נשב ונדבר" . מעולם לא חשתי פחיתות כבוד ,אדרבה ,זוהי חוזקה שגרמה לי להרגיש חזקה וגם הסולחת הודית לי על האומץ לפתוח ואח"כ לעשות קלוז'ר (לסגור). לא חייבים לחטט,אפשר פשוט לאוורר ולהוציא עוד תפו"א מהשקית .הסליחה צריכה לצאת מהלב ואז היא תכנס היישר אל הלב. כמה נפלא שהשנה מתחילה כמו דף נקי וחלק ללא משקעים ,כמו במילות השיר "סליחות"

של לאה גולדברג :

                        באת אלי את עיני לפקוח

                        וגופך מבט וחלון וראי

                        באת כלילה הבא אל האוח

                        להראות לו בחושך

                        את כל הדברים

הסליחה פוקחת עיניים, היא האור שמסלק את החושך.

ובהזדמנות זו אני רוצה לבקש סליחה מכל מי שפגעתי בו במתכוון ושלא במתכוון ואני סולחת לכל מי שמבקש את סליחתי .

                             שנה טובה של התחלות חדשות  

תשוקה שתוקה

                                      

איך שומרים על התשוקה?

מי שמספרת לי שיש לה עדיין פרפרים וריגושים לבעל שלה ,לאחר 20 שנה או שהיא משקרת או שזיכרונה קצר והיא פשוט מחליפה את תחושת הרעב וקרקורי הבטן לפרפרים בבטן.

חברה סיפרה לי שחברה סיפרה לה שיש לה תשוקה לבעלה למרות השנים שחלפו,הרגעתי אותה ואמרתי שזה מה שכולן אומרות ,אז מה איכפת לה לשקר גם?

וזה מזכיר לי את הפולניות שנפגשות ואחת מהן מחמיאה לשתי חברותיה ,לאחת על התסרוקת החדשה ולאחרת על השמלה היפה שהולמת את גיזרתה הדקה ,כשהיא לא זוכה לשום מחמאה מהשתיים היא אומרת:" מה אין לכן מילה טובה להגיד לי? " והן משיבות ביחד : " לא! " אז היא אומרת להן : זה בסדר, אתן יכולות לשקר לי כפי שאני שיקרתי לכן .

אז באמת באמת , מה קורה כשהדלת נסגרת יודע רק הזוג . אך מחקרים מראים שיש שחיקה ושזוגיות זו עבודה שמחייבת השקעה ממש כמו גינה ,שכדי ליהנות מפרחים יפים יש להשקות ,לעדור ,לזבל להוציא /לעקור עשב שוטה ואז אפשר ליהנות מגינה מטופחת ופורחת . כך בדיוק במערכת יחסים כדי לתחזק אותה צריך לדעת להחמיא לפרגן,לפנק, לפנק, לפנק לסייע ולהושיט יד וכתף את הריגושים והתשוקה מחליפים דאגה , איכפתיות , את  "ההתאהבות" הפוחזת מחליפה האחות הבכורה והבוגרת "אהבה",שהיא בוגרת רצינית ושקולה לא ממהרת לשום מקום היא מאד מיושבת ורצינית מעט משעממת אך נוחה כמו נעלי בית מהוהות שתמיד נעים לנעול אותן והן מחכות לנו באותו מקום שהשארנו אותן, לאחר שחלצנו במהירות את נעלי הסטילטו אחותן הצעירה ,המתלהבת והמתאהבת ,מעט לוחצת ולחוצה ,אך משדרת בטחון עצמי גבוה ופאסון ,שהם לעיתים רק למראית עין (רגל).

נחוץ מול לחוץ , איך לשלב בין השניים ?מה המינון ? עוד אחזור לעסוק בסוגייה זו ובינתיים המציאות די עגומה... הקלות הבלתי נסבלת של הגירושים לאנשים שמחפשים ריגושים בחוץ,לאחר שלא קיבלו זאת במגרש הביתי שלהם  מעוררת השתאות, מה קורה לנו ,לדור הזה שממהר להתחתן ועוד יותר מזדרז להתגרש? מישהו בוגר ואחראי צריך ללמד אותם שיש מכשולים בדרך,שיש עליות ומורדות וצריך לעצור ולהביט ,לעיתים עולים על מכשול אך לעיתים אפשר לדלג מעליו או לעקוף אותו, אך את זה אנו לומדים תוך כדי הליכה ,תוך כדי תנועה ,הטיול והמסע נעשה מפעם לפעם קל יותר ,נעים יותר ,פחות מפרך יש יותר זמן ליהנות מהנוף ,לשבת ,לשתוק להביט ולתעד ,לא תמיד יהיו ריגושים ולעיתים הנוף יהיה טריוויאלי ,אך נשמח שיש לנו רגליים ללכת ועיניים לראות ועם מי לצאת למסע הזה,כן, כן לראות את החצי השני של הכוס החצי ריקה. יש אנשים שזקוקים להשוואה כדי להעריך את מה שיש להם ,אם רע לאחר ולי מעט טוב יותר אז זה נותן לי תחושת סיפוק ,אך אם לשכן שלי טוב יותר ויש לו יותר אמצעים ,אני אחוש תסכול ומרמור ,כי הדשא של השכן ירוק יותר. אך עצם ההשוואה יוצרת תחרות מיותרת . בזמן שמתבזבז על הסתכלות על הדשא של השכן שלנו ,נשקיע אנרגיה ,מים, שמש ,זבל בדשא שלנו והוא יהיה ירוק וימצא חן בעינינו ,בלי השוואות ,לא תלוי גודל ,צבע או זן. צריך להתאמן על זה , בהתחלה זה קשה אך עם הזמן ההתכנסות הזו ברצונותינו ובמה ששייך לנו נושאת פרי ורואים תוצאות נפלאות ממש כמו בגינה המטופחת.

אז איך שומרים על הגחלת ? במחוות קטנות ויומיומיות : מתנות קטנות לתשומת לב, כוס יין עם שקיעה ,לצחוק ביחד לעשות ספורט וסקס ,כן ,כן כל אלה משחררים אנדרופינים ,זהו חומר שמשתחרר במוח וזהו סם חוקי לחלוטין ,שנותן לנו הרגשה של שחרור והתעלות , אז למה לא ? סטוצים? רומן מהצד ? ממש לא מומלץ , לא בריא , מבלבל ומתעתע ,איך אני יודעת ? חברה סיפרה לי שחברה סיפרה לה . 

 

דברים שרואים מכאן לא רואים משם וגם דברים שרואים משם לא רואים מכאן

ניו יורק בלי שופינג

זה כמו מרק בלי שקדי-מרק.

זה כמו ים בלי חול

כמו תל אביב עם הפסקה

כמו לחם בלי חמאה

כמו תרבות בלי מוזיאונים

כמו ישראל בלי פלאפל

רבות דובר על ניו יורק בירת הבירות שאנשים אוהבים לאהוב או אוהבים לשנוא.

ממש כמו קוסברה- או שאוהבים או שלא. אין באמצע. ואכן בניו יורק הכל אקסטרים . אין אמצע ,לרגע לא משעמם יש אקשן ועניין 24/7.

הכל קורה ויכול לקרות במקום אחד, מנהטן, ניו יורק.

אז בביקורי האחרון (לאחר מגורים של כמעט 7 שנים) מרגישה ממש בת-בית. יודעת איפה כדאי לבקר/להיות/לראות. המקום מעורר אותי בכמויות רבות של אדרנלין שזורם בגופי מרגע שאני נוחתת ונושמת את הנשימות הראשונות לאחר הטיסה הארוכה, לעיתים האוויר מעט מפויח, מעט קודר, מעט קריר, אך באותה מידה הוא משתנה במהירות ,השמש זורחת ומסלקת את העננים, או שמא זה בראש שלי בלבד? הפעם הביקור שלי היה גדוש בתוכניות ובטקסים מרגשים, ראשית בני הבכור אלירן סיים תואר שני באחת האוניברסיטאות היוקרתיות בניו יורק (NYU) אחרי לימודים מפרכים ומלאי אתגרים ,הגאווה והנחת היו בשיאן לראות אותו על הבמה מקבל את התעודה עם כל התלבושת המסורתית הנציג הישראלי היחיד עם כל שאר מדינות העולם. בהחלט כבוד גדול!.

סיבה שנייה לביקור הייתה בתי טליה שסיימה את לימודי היוגה שלה והפכה להיות מורה בבי''ס ליוגה, ולהיות בשיעורים שהיא מנהלת במקצועיות מביא הרבה נחת, רציתי לומר לכולם "זו הבת שלי" אך ביוגה כמו ביוגה צריך להיות בשקט ולהתרכז בעבודת הגוף והנפש. אז שתקתי, אבל כל נשימה גרמה לי תחושת התעלות וגאווה. כמובן שאי אפשר לפסוח על הביקורים במוזיאונים שהרי זה חלק מניו יורק, תרבות ואומנות הולכים יד ביד עם מנהטן. ובאותה נשימה 'ברנס-אנד-נובלס', חנות הספרים הגדולה והאהובה עליי מכל גם היא "זכתה" לביקור שלי וכמובן רכישה של כמה ספרים מעניינים בנושא אופנה-סטיילינג תחום שהפך להיות מרכז ההתעניינות שלי באופן רשמי בשנים האחרונות (זה תמיד היה שם).

אז אם באופנה עסקינן איני יכולה להתעלם  מהבגדים או שמא "האוצרות" שהבאתי עמי מבירת האופנה, לעיתים הרכישות היו ידועות מראש אך לרוב לא, והן ניקרו בדרכי ממש ללא הכנה מוקדמת וקפצו לידיי ולא הרפו עד שלקחתי אותן משם. ממש חשתי את אנחת הרווחה שלהן או שמא שלי? גם פה רמת האדרנלין בדם עולה וההתרגשות אוחזת בי בכל פעם שאני מחזיקה בידי "אוצר" גלום שיפגוש בהמשך את אחיו ואחיותיו, ויחשוף את יכולותיו וכישרונותיו יחד איתם, או לפעמים בתפקיד יחיד וכולם יהיו מאושרים ומסופקים. גם אני, כמובן! (יחד עם המחמאות שאקבל כיאה לכל אומן שמחכה למחיאות כפיים בתום ההופעה!). Sample Sale- מושג נפוץ במנהטן. זוהי מכירה של מעצב/ת שמציגים לראווה את כל העיצובים שלהם בהנחה של 60-70 אחוז מערך הבגד, כמובן שאיכות הבגדים היא גבוהה ומאוד מפתה לרכוש פריט (פיס) אחד מיוחד (יוניק) שלא נמצא בחנות תעשייתית.

אז גם משם לא הדרתי את רגליי ובהחלט השתתפתי ב"חגיגה" הבלתי נגמרת. אך תצוגת האופנה האמיתית מתרחשת ברחובות ניו יורק. אופנה מאולתרת, רב-גונית, ססגונית, אקלקטית, יכולתי לחוש את הבדלי התרבויות והמשמעויות. החאקי (קאקי) והירוק זית הצבאי מאוד In(אין )במנהטן ואילו אצלנו בארץ זה מיד מתקשר עם2-3 שנות שירות (לפחות) בצבא ולכן לא דחוף ללבוש את הצבעים האלה.

בשיעור היוגה של בתי

בטקס הסיום של בני

חצאיות ארוכות,מאוד רלוונטיות בניו יורק ואילו אצלנו זה מתקשר לדתיות (דוסיות) ולכן לא כל כך פופולארי אצלנו. אלא אם את מצוותת לחצאית גופיה סקסית שלא משאירה מקום לספק לגבי הזרם אליו את משתייכת. בכלל במנהטן הכל רלוונטי, מתקבל, אופנתי, שיק וגיק חיים בשלום ביחד. משהו באווירה נותן לגיטימציה לכל שיגעון, פנטזיה, גחמה. אולי כי מרגישים מאוד משוחררים מכל בקורת וכשמרגישים כך מתנהגים בהתאם והתוצאות המרנינות מדברות בעד עצמן. המסקנה שלי אם כך ללכת עם התחושות הטבעיות הראשוניות מבלי לחשוב מה יגידו? איך זה יתפרש? פשוט להיות, ליהנות, כי אופנה זה FUN- ולא צריך לקחת אותה יותר מדי ברצינות. פשוט ליהנות. בתצלומים שלפניכם תוכלו להתרשם קמעא מן ההנאה הצרופה ומה"אוצרות שלי!"

בקיץ הזה תלבשי לבן

בחג השבועות תעשה לך....

ואני בהחלט עושה לי...

אני אוהבת את החג הזה ואת מה שהוא מסמל. עוד בהיותי ילדה קטנה ,אהבתי את הטנא את הכתר ואת השמלה הלבנה.

הרבה טוהר וזוך יש בחג המדהים הזה. כשקבלנו את התורה לאחר שאמרנו: "נעשה ונשמע" בעצם כרתנו ברית עם אלוקים וזו הכתובה שנחתמה בינינו ,לכן אנו לובשים לבן- אנחנו הכלה ואלוקים הוא החתן.

רעיון נוסף ללבישת לבן בחג הוא ,שבמעמד הר סיני היינו כמו מלאכים ,ומלאכים הרי הם לבנים וטהורים וזו השאיפה שלנו תמיד להיות טובים יותר, כמעט כמו מלאכים. חג השבועות הוא ללא ספק החג שלי – השם רות ניתן לי על שמה של רות המואביה ,שקבלה על עצמה את הדת היהודית לאחר שדבקה בחמותה נעמי למרות שבעלה נפטר. איזו אישה מיוחדת ,אמיצה וטובת לב היתה רות ,ובזכות נאמנותה ועקשנותה היא הופכת ברבות הימים לסבתא רבתא של דוד המלך ,לאחר שהיא נישאת לבועז. נחזור לחג הלבן שגם המאכלים בו לבנים ,אך על נושא זה לא אפרט,כי זה לא הצד החזק שלי (עוגות גבינה,כיסונים ממולאים וכו').

על לבנים לבנים (הלבשה תחתונה) אני דווקא כן רוצה להביע את עמדתי ודעתי.

את הלבנים אני ממליצה להחליף לצבע ניוד-בז',קרם ,רק לא לבן כי הוא בולט למרחקים

ומאבד עם הזמן מצבעו ,כן, כן, החזיה וגם התחתונים! אז לבנים לא לבנים בבקשה!

לעומת זאת , בגדים לבנים אני מאד אוהבת ללבוש במשך כל ימות השנה:

בחורף-בחלק עליון , בקיץ-בעיקר עם השיזוף, טוטאל לוק בלבן ,ובשבועות זו הזדמנות

נפלאה לאוורר את כל בגדיי הלבנים ולהציגם לראווה.

הצבע הלבן הוא תמיד רלוונטי וחגיגי, הוא יכול בטוויסט קטן להפוך לרומנטי עם תחרה ומלמלה, או ספורטיבי- בספורט הלבן –טניס ,או שאנטי ביוגה עם שרוואל נוח מתנפנף.

הוא יכול להיות אלגנטי ומוקפד תלוי באקססוריז הנילווה ,שרצוי מאד שיהיה מיוחד ובולט אחרת נראה כמו כלה ביום חופתה וזאת לא המטרה ,לא-כן? חתונה יש רק פעם בחיים, נכון?! J

הצבע הלבן הוא טרנדי בקיץ הזה וגם בקיץ שחלף (כמו אחיו השחור).כמו שהוא יכול להיות תמים ,הוא בהחלט יכול להפוך לסקסי ולהבליט את היתרון שלנו בעזרת מחשוף עדין ומחמיא שידגיש את השיזוף שלנו שכה טרחנו והזענו להשיגו. אם כך אסכם ואומר, שהלבן הוא רבגוני ורב תכליתי ,הוא כחומר ביד היוצר וצריך להיות מאוד יצירתיים כדי להפיק ממנו את המירב והמיטב.

                         חג שבועות שמח ולבן.

                             

הצבע והטבע

הצבע והטבע

הצבע שלי הוא כחול ולבן,

ואדום וירוק וצהוב וסגול וכתום...

אביב, פריחה, לבלוב, הטבע בשיאו, מזג האוויר נהדר,פרט כמובן לסובלים מאלרגיות, הפריחה גורמת להם לתפרחת לא כל כך משמחת. הם בשמחה היו מוותרים על כל האידיאליזציה הזו ומדלגים היישר אל הקיץ המיוזע, אך לטבע חוקים וכללים משלו.

אני לא רוצה להשבית שמחות אך איך הזיכרון שלנו קצר כשמדובר באסונות. רעידת האדמה ביפן כאילו היה זה מזמן. צונאמי בפיליפינים, ההצפות באוסטרליה שייכים להיסטוריה. לטבע דווקא יש זיכרון ארוך והוא מחזיר לנו במכות כואבות על היחס המזלזל שלנו וכמו בכל מערכת יחסים של קח ותן גם הטבע דורש מאיתנו התייחסות הולמת ונראה שאם לא נעצור לחשוב גם על צרכיו של הצד השני ונמשיך לזהם, לפגוע ולכרות (ראה ערך :העץ הנדיב) את הירוק , האדום, הסגול והצהוב יחליף שחור אפור וקודר. ודווקא כשנדמה שעצבות תהיה מנת חלקנו מתעוררים המעצבים ומכניסים צבע, הרבה צבע, זוהר וזרחני אולי כדי לפזר את הערפילים והשמיים הקודרים להכניס מצב רוח עליז לנפש העייפה.

 הטרנד האופנתי של אביב קיץ 2011 היא ה"קולור בלוקס" גושי צבע חלקים, בוהקים, הכול הולך עם הכל, סגול עם צהוב ואדום, ורוד עם כחול וירוק זרחני. ירוק זית עם כתום וסגול. הנעליים התיק? גם צבעוני, כן, כן, לא לחשוש, להעז.

 אם את מאלה שרק מסתכלות מהצד ואומרת זה דווקא יפה אך חוששת כי זה נראה לך בולט מדי, רועש מדי, צעיר מדי חכי... אל תמהרי לפסול, אל תחששי מלשנות כי כשלא מנסים לא טועים וכשלא טועים גם לא משתנים לכן השינוי צריך לבוא בהדרגה, נסי בכל פעם להסיר פריט שחור או כהה ובמקומו בחרי בפריט אחד קלאסי אך בצבע נועז חולצת פולו או בלייזר מחוייט  – שניהם קלאסיים אך כאשר יהיו בצבע כתום או סגול ישדרגו את המראה ויוסיפו טוויסט למראה הסולידי, את לא חייבת לקחת את עצמך יותר מידי ברצינות תהיי קלילה, החיים כייפים כדאי לחגוג אותם בהרבה צבעים. צאי לרחוב, תרגישי מה זה עושה לך ולאחרים ואולי תשני את דעתך? אני דווקא נמנית עם הנשים שכן אוהבות צבע, לא חוששת ולא בוחלת באף אחד מהם וכל המרבה הרי זה משובח, אין לי בעיה לנסות ללבוש שמלה ירוקה עם ז'קט כתום ונעליים צהובות, יהיו כאלה שירימו גבה אך לי זה לא איכפת אני מרגישה נוח ושמחה ואופנתית. למרות שלעיתים הגיל מהווה קריטריון שיש לקחת בחשבון, לא בבית ספרי, אני אוהבת צבעים. 

 צבע הבגד משקף לא רק מצב- רוח רגעי כי אם קווים באישיותנו. סקירה של ארון הבגדים שלנו יכולה "לשפוך אור" על השאלה מי אנחנו? ומה אנחנו משדרים לסביבה. יש הרבה אנשים שהצבע השחור הוא המפלט שלהם וחוסך מהם התלבטויות אך זו בעצם התחמקות מהחלטה מאוד חשובה ומהשאלה מי אנחנו? בבחירה בשחור אנו בעצם בוחרים בפתרון הקל כי עם שחור אי- אפשר לטעות, אפשר להסתתר, חושבים שהוא מרזה, ונכון הוא דרמטי ואלגנטי אבל יהיה נכון להשתמש בו במידה (זכרי - כל הצבעים הכהים יובילו לאותה התוצאה) בחירה בצבע אחר, בהיר יותר של בגד "יקפיץ" את המראה שלנו.  נראה זוהרים וקורנים, פתאום צבע השיער והפנים יראו חלקים ובריאים.

בחינה של ארון הבגדים שלנו ושל הצבעים השולטים בו יכול לחשוף מאפיינים אישיותיים מעניינים הטמונים בכל אחד ואחת מאיתנו. אדום מעיד על אישיות מוחצנת ,כזו שאוהבת תשומת לב. צהוב? גם הוא יעיד על מוחצנות אהבת פרסום עליזות ושמחה (הרבה אור, כמו השמש) הצבע הכתום משדר חום ואהבה. כחול כהה משדר שמרנות ומופנמות. מי שהארון שלה גדוש בצבע חום-ירקרק תשדר שעמום (ראו הוזהרתם – הצבע מעורר פיהוק) אנשים שאוהבים לבן הם אנשים כנים ואלגנטיים. יש לך ראיון עבודה? בליינדייט? נא להתלבש בהתאם! עם מעט צבע בבגד ובפנים אנו יכולות להראות  זוהרות ויפות, הפנים הכי חיוורות ייראו מצויין אם נשים ליפסטיק אדום ומעט רוז' בלחיים, משעמם לך להיות ברונטית? מה הבעיה בהינף יד את בלונדינית מהממת, אומרים שהבלונדיניות נהנות יותר אז למה לא?

 כי מה שלא עושה הטבע עושה הצבע, אמרתי כבר? נסו, אל תחששו, תמיד אפשר לשנות ולגוון, כי צבעים הם ברי חלוף טרנד זמני שתמיד אפשר לשטוף ולהסיר ולהתחיל מבראשית.... כי האביב שוב צועד בעקבותייך והירוק מציץ מחלונך  כי הזהב שוב שולט בצמותייך... 

כאן ועכשיו או שמא כאן ואך שווא?

הגעתי לגיל שאפשר להתחיל......

להבין ,ליישם ,ליהנות ,לחוות ובכלל לחיות.

כן ,זה קורה כנראה אחרי גיל 40 ++ (גיל בינה),כי בגיל הזה והלאה החיים מתחילים להיות ברורים ומובנים יותר,מבינים שהחיים יפים וקצרים ושיש לנצל אותם עד תום.למרות שיש מרוץ מטורף והישגיות ותחרותיות ,צריך להאט את הקצב להתחיל ליהנות ממה שהשגנו עד כה,אך זה קורה רק למי שנפל לו האסימון ויש לו הארה ותובנה שיש לחיות את הרגע ,ליהנות מההווה ולנצלו מבלי לחשוש לעתיד ומבלי להרהר בעבר.נשמע קשה?ביישום זה אפילו הרבה פחות מעשי ,זה דורש תרגול ועבודה סיזיפית ,אך מי שמשקיע רואה תוצאות.

מיסטיקנים ,הילרים ומתקשרים מזכירים לנו השכם והערב לחיות בכאן ועכשיו בהווה .ובאנגלית הווה   present = מתנה ,כי יש להתייחס לרגע הזה כאל מתנה שקבלנו ואנו שמחים בה,ואם נתמקד ברגע הזה ,הרי לא נחשוב על העבר שממילא אי אפשר לשנותו (רצוי להשתמש בעבר כמקפצה ולא כספה לנוח בה) והעתיד הרי לפנינו והוא תלוי במה שיקרה איתנו היום , עכשיו ! בזה הרגע ממש אנו יוצרים את העתיד שלנו.

לכן אני משתדלת להתרכז וליהנות מהרגע להיות במלא ושלם ,בדברים שאני עושה מהפרט הפשוט והקטן ,כמו אכילת תפוז והנאה מלאה מכל טיפת מיץ מתוקה שהוא מכיל ,עד לדברים גדולים וחשובים כמו בילוי משותף בחיק המשפחה ודברים יומיומיים ,כמו הליכה על שפת הים ,לנשום ולחייך ולהודות ולהעריך, כי זה לא מובן מאליו ,בכלל ,אם נחשוב תמיד כשהמושג "זה לא מובן מאליו "כמעט בכל תחום בחיינו ,הרי שהכול ייראה הרבה יותר מהנה ומספק.

אני באמת משתדלת ,אני עושה יוגה ומדיטציות אך למחשבות יש רצונות ועצמאות משלהן והן נודדות למחוזות שונים ומגוונים ללא שליטה, מדיטציה היא כמו אילוף גור כלבים שנורא רוצה לשעשע אותנו אך תפקידנו לומר לו שזה נחמד אך נעשה זאת אחר כך, כלומר אנו המחליטים.  זה דיי מזכיר לי את אליזבת גילברט בספרה :"לאכול להתפלל לאהוב" ובו היא מספרת על הקשיים שלה למדוט ,כי כל הזמן יש לה ויכוחים עם עצמה בניסיון להכריח את המוח שלה לשבת בשקט ,זו אכן מלחמה  מתמשכת של האגו שרוצה לבדוק בזמן מדיטציה אם הוא עדיין הבוס ,הוא צריך לדעת שיש לו עבודה ושאי אפשר בלעדיו אם הצלחנו להסיח את הדעת מהאגו (הבוס) הוא יוצא ואת מקומו תופסים: הרגש ,הרוח והאהבה.

זאת לא אילוזיה ,אילו  זה  היה .

זה קורה באמת! אל תהיו סקפטיים ,תנו הזדמנות ,תנסו ,וכשזה מצליח זו הרגשה עילאית ,נפלאה הכול עניין של אמונה ואימון .

אנחנו אחראיים אלו מחשבות ייכנסו לראשנו ,כפי שאנו מחליטים מה נאכל לארוחת הבוקר ואלו בגדים נבחר ללבוש,אז עצתי לכם להתחיל בקטן ,כל יום 5-10 דקות של מדיטציה ,שימו מוזיקה נעימה ,שכבו או שבו פשוטי ידיים ורגליים,עיצמו את העיניים ,הרפו את הגוף מהרגליים עד הראש ,

אפשר להוסיף מנטרה ,הום ......שאנטי ....הום או ש......לום .

כל שעולה בראשכם,ואם עולות וצצות מחשבות מטרידות  אל תהדפו אותן בכוח, כי התנגדות מזמינה התנגדות,במקום זאת העלו את המחשבות אל ענן ,בקור רוח בשאנטיות שינדדו למקום רחוק אחר.

עלינו פשוט לשחרר ,לתת לדברים לקרות ,לשבת באפס מאמץ ולנשום נשימות ארוכות וממושכות,

שאיפה נשיפה .......שאיפה נשיפה.......

וכשתקומו(יש סיכוי גדול שתירדמו וזה גם בסדר)תרגישו נינוחים ורגועים ומוכנים לכל משימה.

ועוד אחת קטנה לפני פיזור: ליטוף וטיפול שני פעלים עם אותן אותיות בסדר שונה,אני מאוד ממליצה לטפל בבעל חיים ,חתול ,כלב או כל חיית מחמד אחרת,לנו יש חתולה מדהימה פיצקה שמה,שנהנית מליטופים ומגרגרת בהנאה ,זה סוג של תרפיה למלטף וצורך בסיסי למלוטף.

בכלל אנו הנשים יש לנו מה ללמוד מהחתולות,ההתמתחות ,הגמישות ,האצילות ,ההליכה האיטית ,האכילה במשורה (טוב ,לא כולן...)הניקיון שלהן הן גם עושות מדיטציה הרי איך אפשר להסביר את כל השעות שהן יושבות ברוגע ובשלווה,המחשבה שהכול סובב סביבן והן מנהלות את העולם,כך גם אנו הנשים .לא?

ציפייה

מכירים את הימים האלה שקמים מעוכים, עם משקולות בחזה, מן כבדות שכזו סתם בלי סיבה, לא רבתי עם אף   אחד אך אני מתקשה לחייך ומהמראה משתקפות פנים עצובות  ובא לי לבכות. כן, זה קרה לי היום בבוקר.                                                                   

 אז הלכתי לים, למקום שהכי מצליח להרגיע אותי...זוכרים שהוא הפסיכולוג שלי נכון?                            

אז דברתי אליו, לקחתי אוויר מלא בריאות, ולאט לאט משהו השתחרר עם כל שאיפה. משהו כבד יצא ומשהו קל נכנס פנימה, לפתע יכולתי לחייך לעצמי מן חיוך פנימי שקרן החוצה, איזו הקלה, אך מה היה המתח הזה? נראה לי שקוראים לזה ציפייה, הרצון שמשהו יקרה.  לעיתים זה משהו לא מוחשי וממשי אך ישנו רצון שתהיה איזו התרחשות מעניינת, שיקרה משהו חדש ומרתק. אך הפעם דווקא כן ציפיתי למשהו מאוד מסוים, למרות שבתודעה שלי אני יודעת היטב שהדברים אינם תלויים בי, שעשיתי כמה מהלכים ועכשיו עלי להיות בעמדת המתנה. וברור לי היטב שציפייה זה כאשר אתה נמצא בהווה, מחכה לאיזו שהיא תוכנית בעתיד אך מתוסכל בשל חוויות וזיכרונות לא ממומשות מהעבר.                                                          

ידעתי שעלי לתת לדברים פשוט לקרות, מבלי לדחוף, מבלי ללחוץ, כי אם מפעילים לחץ מיותר זה יכול להזיק, כי היקום לא אוהב שמאיצים בו- - -מה שצריך לקרות יקרה.              

לא לחשוש שמא הדברים לא יקרו. צריך להאמין- אימון ואמונה הולכים יחד ולכן אם נתאמן ונתרגל נצליח בסוף- להאמין ראשית בעצמנו ואחר כך באחרים.                                              

נכון, בהתחלה זולגת מעט סקפטיות, אך אם באמת משתדלים ויש מודעות האמונה מגיעה. החלטתי להפסיק לשאול את עצמי: נו?מתי זה יקרה?, מתי יזמנו אותי?. פשוט הנחתי את הדברים בצד, שחררתי את הרצון להשפיע, הרפיתי את גופי ואת מחשבותיי. כמו שקראתי על 'חוק המאמץ המזערי', חוק זה מבוסס על תבונת הטבע, שמתפקד בקלות וללא מאמץ ופטור מכל דאגה. שהרי העשב לא מתאמץ לגדול- פרחים אינם מנסים לפרוח, הם פשוט פורחים, כדור הארץ אינו מנסה לסוב על צירו, הוא פשוט מסתובב. זה מה שלקחתי על עצמי, לנהוג כמו הטבע וכאילו לחזק את התובנה הזו.       

נתקלתי בשיר של ריטה שמילותיו חכמות כל כך:

יום אחד זה יקרה,

בלי שנרגיש משהו ישתנה.

משהו יירגע בנו, משהו יגע בנו

ולא יהיה ממה לחשוש.

וזה יבוא כמו קו חרוט על כף יד

זה יבוא, בטוח בעצמו,

כאילו היה שם תמיד

וחיכה שנבחין בו.

וזה יבוא אתה תראה

הידיים הקפוצות יתארכו

והלב השומר לא להיפגע, יפעם בקצב רגיל

זה יבוא, כמו שהטבע רגיל

להיות שלם עם עצמו.

ואז הבנתי שפשוט אני צריכה להירגע וזה יבוא.

האם לחזור לאהבה הראשונה הישנה?

זה לא הולך להיות קל, וככל שאני מהרהרת בעניין זה אפילו נעשה קשה יותר ויותר, אך אנשי מקצוע המליצו שכדאי מאוד לדבר, לפתוח, לשתף ולא לשמור בבטן, כי הגוף יודע לתרגם ו"להביע" את הסוד בצורה תחלואתית כזו או אחרת שאני לא מאחלת גם לא לשונאי. ולכן החלטתי לשתף בכל מה שעובר עלי, את חברותיי הקרובות ביותר.

במפגש בביתי כשכל הגברים היו עסוקים בצפייה במשחק כדורגל עם כל המשתמע מכך- בירות, פיצוחים וגידופים (כאילו שהמונדיאל לא הספיק!). ישבנו לנו בשקט 4 נשים בחדר הסמוך ודסקסנו על דה ועל הה, לאחר כל הקיטורים וכשהאווירה החלה להתחמם והנושאים נעשו יותר ויותר אינטימיים בעזרת כוס יין, בבחינת "נכנס יין יצא סוד".                                                  החלטתי שזה בדיוק הזמן הנכון לזרוק את הפצצה ולשתף את חברותיי בהרהורים ובלבטים שתוקפים אותי לאחרונה. לקחתי נשימה ארוכה ומסרתי את הכדור למגרש שלהן יחד עם הגול שהיה בחדר הסמוך. "תגידו יוצא לכן לפנטז?"                                                                                        דממת אלחוט השתררה בחדר ורעש הפיצוחים בחדר הסמוך נשמע כמעט כמו הלב הפועם שלי, "מה?", הן שאלו במקהלה, "על מה?".                                                                                           "על האהבה הישנה", אמרתי מהר. הגמגומים שלהן לא כל כך מצאו חן בעיניי ולכן החלטתי שאשא את הנאום שעבר לי בראש כל כך הרבה זמן מיד לפני שאתחרט. ומה ששמעתי יוצא מגרוני היה זה: "טוב, אתן מספיק קרובות אלי כדי שאספר לכן שבזמן האחרון אני עוברת תקופה לא קלה, נכון שטוב לי עם מה שיש לי, אך לאחרונה נתקלתי בו והוא נראה כל כך יפה למרות השנים שחלפו, עדיין עם כתפיים רחבות וגזרה מושלמת. התלבטתי אם לגשת אליו, לגעת בו, להריח אותו, איך תהיה התחושה כשאגע בו? היינו כל כך קרובים ותמיד שהוא היה איתי, או עליי, אנשים החמיאו לי על טעמי האנין, ושאני נראית קורנת, הרגשתי סיפוק ותחושת התעלות. אחחח...היו ימים, איזו נוסטלגיה. אהבתי לצאת איתו לסרט או למסעדה ולעיתים סתם להתכרבל איתו בסלון כשהיה קר בחוץ".                                                                            חברתי מיכל אמרה שאני כנראה בשלב של החיפוש העצמי ושזה יעבור לי, ואיך אני בכלל יכולה להסתכל אחורה ולסכן הכול. תמי הנהנה בהסכמה ואמרה,"כן מיכל צודקת, אל תעשי את זה! את חייבת להתפקס, זה יכול להיגמר רע והיו מקרים בעבר...הנה קחי לדוגמא את אהוד ברק. איך הוא עזב את...", "על מה אתן מדברות!?," זינקתי מהמקום, "מה השתגעתן? ואני לתומי ספרתי לכן על המעיל המדהים שלי שמצאתי בארון ושלא לבשתי אותו יותר מעשור. ובעידן הרטרו הוא כל כך רלוונטי עם הגזרה והכתפיים הרחבות."                                                              שלומית שהייתה הלומת קרב התעוררה מההלם, "מעיל-מעילה...איזה משחק מילים. בחיי כמעט התעלפתי".

צמיחה

  

טוב,אחרי שחשפתי בפניכם את ה"סוד",אני יכולה לומר לכם שבעקבות מחלת הסרטן,צמחתי ,פרשתי כנפיים,עשיתי שינויים משמעותיים בחיים שלי,האטתי את הקצב ,אני קשובה יותר לרצונותיי ,פחות מרצה ויותר רוצה. (טוב. יש יוצאים מן הכלל לא סתם זכיתי לתואר "אמא פולנייה") היום אני יותר מודעת, במילה מודעת  יש ידע וידיעה ואת שניהם רכשתי בדם יזע ודמעות. התחלתי לנהל אורח חיים נכון,אני מתייחסת לגופי כמו בית מקדש,טוב אם זה נשמע ערטילאי מדי אז אני אשתמש בדימוי של הגוף כאל בית.

כשם שחשוב לי שהבית יהיה נקי ,מאוורר ,שיהיו בו רהיטים יפים ושאני שמחה לארח בו חברים עם אנרגיות טובות.כשם שאיני מרימה ידיים ומחליטה שיותר אין התייחסות לבית ואז תהייה הזנחה פושעת ולא יהיה נעים לשהות בו,זו בדיוק ההתייחסות שיש לי לגופי. הגוף של כולנו זקוק למקלחות, לתנועה  לאוורור (חופשות) שנזמין רק "אורחים רצויים" זאת אומרת אוכל בריא ומזין,שנותן לנו תחושה טובה, לאכול הרבה ירקות לשתות הרבה מים ,חשוב עד מאוד מי ואיך מכינים את האוכל, איזו אנרגיה מושקעת באוכל שנכניס לגופנו, בכלל באוכל יש מרכיב רגשי שתחילתו בינקותנו  והוא מלווה אותנו עד אחרית ימינו ולכן חשוב להכניס "נשמה" באוכל. החברים הטובים יהיו המחשבות שנכניס פנימה, מחשבות חיוביות, בונות ,יוצרות. אם ננהג בגופנו בכבוד הוא יחזיר לנו אהבה ותשומת לב .

לכל הקומפלקס הזה אני קוראת "אורח חיים" והוא מתנהל לאורך זמן, באופן קבוע ועקבי, לא לקראת.... ולא לפני אירועים מיוחדים;בר מצווה ,חתונה ,ולא אחרי החגים ,גירושין וכו.......הגוף שלנו לא אוהב זעזועים ושינויים דרסטיים, הוא אוהב שלווה והתמדה כי קל יותר לשמר מאשר לתקן. בשימור יש תהליך מתמשך ואילו בתיקון יש תהליך של נסיגה ועלייה למסלול (סוג של זעזוע) ואיבוד זמן. אז ממרום גילי ומניסיוני אני רוצה לנדב לכם כמה טיפים ,נתחיל בזה שגנטיקה זו עובדה שאנו מקבלים בירושה ואם נולדנו להורים ה"נכונים" וזכינו ב-חוסר השמנה ,חוסר ורידים, חוסר שיער שיבה וחוסר יכולת לפתח בגופנו מחלות שונות ומגוונות,כל זה כי נולדנו להורים שהזכרתי קודם. הרי שזכינו ושפר מזלנו, אך אם אנחנו נמנים עם אלה שכן ירשו אי אילו "ירושות" לא כל כך רצויות,עלינו לעשות הכל כדי למזער נזקים וזה תלוי רק בנו ומשום כך לקחתי על עצמי לפתוח את היום הכי בריא וירוק שאפשר ומדי בוקר (לעיתים יש פקשושים) אני שותה עשב חיטה שסגולותיו  הן לאין ערוך,טעמו מתקתק וסכריני אך אני מתייחסת אליו כאל תרופה, שותה את זה ב-"shot"  אחד. לא לפני שאני אומרת  "לבריאות".

1 ק"ג של עשב חיטה שווה ערך ל-35 ק"ג של ירק טרי אחר. הוא עשיר בויטמינים טבעיים, מינרלים, יש בו 70 אחוז כלורופיל שחיוני לפיתוח וחיזוק הדם ומסלק רעלים מגופנו. הוא אפילו מסייע בתהליך הרזייה על ידי האצת מחזור הדם, הגברת חילוף החומרים והמסת שומנים עודפים, כל כך הרבה יתרונות במשקה אחד, מה לא כדאי? לאחר שאני שותה את עשב החיטה אני יוצאת להליכה על חוף הים שכוללת תרגילי מתיחה ויוגה. זה רק חלק מאורח חיים נכון שלקחתי על עצמי ואני מרגישה נפלא לפתוח כך את הבוקר.

עוד אחת קטנה לפני פיזור, קורה לכם שאתם במסעדה או באירוע פורמלי כלשהו לאחר שאכלתם סלט ירוק בריאותי והמחשבה שתקועה לכם בראש שאולי תקוע לכם משהו בין השיניים?  לי זה קורה. התחושה מאוד לא נוחה, אי אפשר לחייך, אי אפשר לנהל שיחה באופן חופשי מבלי לחשוב שאולי זה ישנו עדיין שם ובבקשה בבקשה לא לצלם. עצה לי אליכם שאלו את זה שיושב לצידכם אם "שרה התקשרה?" הוא כבר יבין.

שיהיה לנו הרבה ירוק בחיים אך לא בין השיניים :) 

חשופה

פעם מזמן, זה נראה עכשיו כנצח, ניצחתי את המחלה ההיא שכולם(כמעט) חוששים לקרוא לה בשם. כאילו אם יאמרו זאת היא תופיע פתאום, תפתח את הפה ותשאל:"מישהו קרא לי?", כן זו מחלת הסרטן.

זה קרה לפני 16 שנים, כשהייתי בשיא פריחתי. אמא תוססת וצעירה ל-4 ילדים, כשהבכור שלי היה בן 13 והצעיר בן 3. ה"אירוע" מזמן נכנס אצלי לאיזו מגירה חבויה שאת המפתח הנחתי איפה שהוא. והנה ,פתאום עכשיו, כשעשיתי סדר בכל המגירות הפנימיות שלי מצאתי את המפתח והחלטתי לפתוח ולהציץ פנימה, לראות מה נותר מאותה חוויה. חוויה שהרעידה, הרעישה, הזיזה, שנתה, ועשתה ממש רעידת אדמה פרטית.

גיליתי למרבה הפליאה, אישה בשלה שמחה בחלקה, מלאה בתחושת סיפוק, עשירה בידע, רואה את חצי הכוס המלאה, יודעת להעריך, בקיצור מרוצה. המחלה האיומה הזו גרמה לי להשתנות לטובה, זה לא ייאמן. גיליתי את החוזקות שבי ושיש בשביל מה להילחם, שיש לי בעל אוהב ומקסים וילדים מדהימים ביותר ושאעשה הכל כדי להמשיך להיות איתם, ובכלל משפחה גדולה, תומכת ואוהבת שעשו ויעשו הכל למעננו.

בשנים הראשונות התעסקתי במידה רבה במחלה. הקמתי את עמותת "אופק", הייתי היו"ר שלה ובה יכולתי לתעל  את כל כישוריי ותכונותיי במקום לשקוע למרה שחורה. רציתי לתת ולהעניק אך קבלתי חזרה אפילו יותר. לא שמרתי את המחלה בסוד כי האמנתי, ואני עדיין מאמינה, שבמחלה כזו כדאי ורצוי לשתף, לחלוק ולאוורר רגשות, לחשוף ולא לנסות להסתיר כי הגוף והנשמה לא אוהבים סודות. אני יודעת על רבים וטובים שחששו לספר ו"מתו מבושה", כי באנרגיה שאמורה הייתה לרפא אותם, הם השתמשו  בכל כוחם כדי להסתיר, לטשטש, להכחיש. זה דורש הרבה מאוד כוחות, כל המסתורין הזה, ולכן מניסיוני אני אומרת- אם אתם מכירים אדם כזה, שעובר חוויה טראומטית שכזו, עודדו אותו לשתף, לחלוק, לא לחשוש, לשמוח, לצחוק, לאהוב, לעשות לימונדה מלימון.

והלימונדה

הלימון

כן, זה אפשרי וזה תלוי רק בנו. ברצון שלנו להמשיך לחיות ולגלות כמה החיים יפים. ואיך עושים את החיים יפים אף יותר, אספר בכתבה הבאה...